צרו קשר

צרו קשר להצלחת האודישן שלכם
Kerenasor.co.il
050-4085061
  • Facebook - White Circle
  • Instagram - White Circle
  • LinkedIn - White Circle

   כל הזכויות שמורות לקרן עשור  

©2017

פוסטים נבחרים

בעצם לא עשיתי שינוי, חזרתי לעצמי.

3.12.2017

1/3
Please reload

פוסטים אחרונים
Please reload

Please reload

צרו קשר
ארכיון
  • Black LinkedIn Icon
  • Black Facebook Icon
  • Black YouTube Icon
  • Black Instagram Icon

בעצם לא עשיתי שינוי, חזרתי לעצמי.

12.03.2017

 

אני רוצה לשתף אתכם באחד השינויים הכי חשובים בחיי, 

בעצם לא שינוי, אלא חזרה לעצמי, למי שהייתי בילדות ולמי שאני במהות שלי.

 

כשהייתי בת תשע, ילדה קטנה ואנרגטית עם הרבה קוצים בתחת... חלמתי שאני משחקת בתאטרון, לא ידעתי איך בדיוק, אבל ידעתי שמתישהו זה יקרה!

הצקתי לאמא שלי עד שקיבלנו טלפון של תאטרון להצגות ילדים וכשההורים שלי ואני הלכנו לראות הצגה בקולנוע "שביט" בתל אביב "שלגיה ושבעת הגמדים", ראיתי את העולם הקסום שאני רוצה להיות בו, עולם שיש בו מוסיקה, ריקודים ושחקנים שנהנים. 

התרגשתי כל כך וקפצתי בכסא, רציתי כל כך כבר להיות שם על הבמה ולשחק!

 

עשיתי אודישנים והתקבלתי. התחלתי לשחק בתאטרון אמיתי של גדולים בתפקידים ראשיים כמו עליסה בארץ הפלאות וגברת פלפלת.

הייתי נרגשת, מאושרת ויצירתית, ונהניתי מכל רגע. זאת הייתה ילדות נפלאה שבה אני חוזרת מבית הספר בצהריים, נוסעת באוטובוס לרחוב קטן מול קולנוע תל אביב ומשם המיניבוס יוצא לכל מקום אפשרי בארץ. מוקפת בחבורה מדהימה של אנשים שמשחקים ויוצרים יחד, חוזרת מאוחר מאוד בלילה כשאמא שלי מחכה לי עם טוסט ושוקו ומכינה שיעורים.

 

כך עברו להן חמש שנים ואז... גדלתי קצת, איבדתי את הנאיביות הילדותית, הגיעו המחשבות המטרידות על העתיד, הקושי לשלב את התאטרון עם הלימודים וכמובן הקולות מסביב שלהיות שחקן זה לא מקצוע מי יודע מה. כל הנתונים דחפו אותי החוצה, הרצינות והמחשבות שלי, הצורך לרצות את כל העולם, שנות השמונים חסרות האינטרנט והפחד שלי בתור ילדה להצליח באמת. חששתי, פחדתי ועזבתי את התאטרון.

 

השקעתי את כל מאמצי בהליכה בתלם, סיימתי את התיכון בהצלחה ולמדתי בעתודת הנדסאים לאדריכלות. התגייסתי לצה"ל ליחידה מובחרת של חיל המודיעין בתפקיד שהקנה לי שנים לאחר מכן מקצוע ייחודי ומבוקש. למדתי לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטה הפתוחה ובמקביל פיתחתי קריירה מפוארת בהייטק בתחום מערכות מידע גיאוגרפיות, ניהלתי עובדים, אנשים ותהליכים וחייתי את חיי. התחתנתי עם אהוב נעוריי וילדתי את הבן האהוב שלי.

 

הייתי מאושרת והיה לי טוב, אבל לא היה יום אחד שבו התאטרון, הריח של הבמה, הקהל, החבורה והעשייה לא היו חסרים לי. הרגשתי כבויה, תמיד שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות והיה לי מאוד קשה לענות על זה כי בסתר לבי תמיד ידעתי מה אני רוצה ולא העזתי לומר, הייתי בחיפוש תמידי אחר הגשמה עצמית.

 

בגיל 30 כשאני עם ילד בן שנה, מישהו משך לי את השטיח מתחת לרגליים, התהפך עלי עולמי ואני ובעלי נפרדנו בכאב גדול. לאחר שנה וחצי של אבל על אובדן הנישואים החלטתי שאני רוצה לתת לעצמי מתנה, אני חוזרת לעשות מה שאני אוהבת, לקח לי שבריר שניה לענות לעצמי, אני רוצה ללמוד בבית ספר למשחק!

 

איך עושים את זה? עכשיו פתאום באמצע החיים לחזור למשהו שנראה כאילו שהיה חלום?

אולי בכלל פיספסתי את הרכבת? אולי אני בכלל לא מוכשרת? אני חד הורית ובכלל עובדת בהייטק וזה סיכון גדול מידי.

 

ככל שחשבתי על הדבר הזה, לא יכולתי להרדם בלילה, דמיינתי לעצמי איך אני עומדת על במה שוב ומתמוגגת למראה הקהל.

לא יכולתי להתנגד לזה, זה הרגיש כל כך נכון ואמיתי והייתי כבר שבויה בקסם של הדחף, ברצון לחזור למקורות ולהיות אדם מאושר.

 

דבר ראשון, אמרתי לעצמי שאני רוצה ללמוד משחק, אחר כך שכנעתי את עצמי שזה לא מאוחר ועדיף מאוחר מאשר אף פעם. התווספה לזה ההתרגשות מהעובדה שיהיה לי במה להתגאות בפני הבן שלי ויצאתי לדרך.

הודעתי לכולם שאני הולכת ללמוד משחק. המון אנשים מסביב עיקמו פרצוף ואמרו לי שאני מטורפת ללמוד משחק בגילי (בסך הכל הייתי בת 30) והסיכון הכלכלי גדול. 

התכוננתי והתקבלתי לבית ספר למשחק, ביקשתי מהבוס שלי לקחת את המחשב הביתה ולקצץ אחוזי משרה, ביקשתי מההורים שלי שיעזרו לי ומהגרוש שיתגמש, וכולם התגייסו. 

למה? כי פשוט אמרתי לכולם. אני הולכת על זה!!! ועם האנרגיות והניצוץ שהיה לי בעיניים וההתרגשות המטורפת שהייתה לי בבטן אף אחד לא יכול היה להתווכח איתי, סחפתי את כולם בדרייב ובהתלהבות שלי וכשאני האמנתי כולם האמינו.

 

התחלתי את המסע המדהים שלי חזרה לעצמי, למי שאני במהות שלי.

עברתי דרך יפהפיה בבית הספר למשחק, הכרתי חברים חדשים, רקדתי, שרתי, עפתי, קפצתי והייתי מאושרת. הייתה לי בדיוק את אותה תחושה שהייתה לי כשהייתי בת תשע ורציתי להיות על במה. חזרתי להיות ילדה. זה השפיע על כל תחומי החיים שלי וכולם סביבי היו מוארים. במשך שלוש שנים, למדתי משחק בבוקר, לקחתי את הבן שלי מהגן ובלילה אחרי חצות פתחתי את המחשב והתחלתי לעבוד.

 

כשאני שואלת את עצמי היום איך עשיתי את זה, התשובה היא חד משמעית.

הבנתי שאין דרך אחרת מלהציל את עצמי מלבד החזרה הביתה. מבחינתי לא לנסות היה כמעט שקול למוות.

הדרייב המטורף הזה שהיה לי בבטן גרם לי למתוח את מספר השעות ביממה ולעבוד מאוד קשה, בשביל תחושת ההתרגשות, הסיפוק, העוצמה הפנימית והאמת שלי, לדעת שאני כנה עם עצמי, הולכת עם החלומות שלי, לא מוותרת, לא נכנעת לחומר או לנורמות ועושה את מה שאני אוהבת ומה שאני טובה בו.

 

סיימתי את בית הספר למשחק ושנים לאחר מכן הייטק ותאטרון חברו להם יחד בחיי.

בחלק מהזמן פקדתי את החברה בה עבדתי ובשאר הזמן כתבתי הצגות לילדים ולמבוגרים, שיחקתי, ביימתי, לימדתי, למדתי והתפתחתי בלימודי ליצנות רפואית, מודעות עצמית, הנחייה בשיטת NLP והשתלמויות רבות בארץ ובעולם.

 

כל מה שעשיתי לאורך השנים האלה משמש אותי היום כי זאת הדרך האישית שלי ואני שמחה על כל חלק וחלק שקרה כי כל חלק מגדיר אותי.

 

הכי אני שמחה שהחזרתי לעצמי את הילדות כאדם מבוגר, חלום הוא מטרה עם תאריך!

 

באהבה והגשמת חלומות לעצמנו

קרן:)

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload