צרו קשר

צרו קשר להצלחת האודישן שלכם
Kerenasor.co.il
050-4085061
  • Facebook - White Circle
  • Instagram - White Circle
  • LinkedIn - White Circle

   כל הזכויות שמורות לקרן עשור  

©2017

פוסטים נבחרים

בעצם לא עשיתי שינוי, חזרתי לעצמי.

3.12.2017

1/3
Please reload

פוסטים אחרונים
Please reload

Please reload

צרו קשר
ארכיון
  • Black LinkedIn Icon
  • Black Facebook Icon
  • Black YouTube Icon
  • Black Instagram Icon

לעצור לרגע.

08.05.2017

 

אני רוצה. כל הזמן רוצה. להזיז, להיפגש, להתכתב, להתמתג, להשתדרג, לשבת על החוף בזנזיבר ואם אפשר כמה שיותר מהר!

 

אני מתארגנת ויוצאת לעבודה, נכנסת לתוך הטרנטה שלי ומתחילה לנסוע, בעצם לטוס, הרכב שלי משמיע רעשים של טיסה. המוסכניק אמר שהתושבות של המנוע נדפקו אבל המנוע בסדר, אפשר לנסוע אם לא אכפת לך מהרעש.  זה טוב לי כי רעש ההמראה שמרעיד את האוטו  מעמעמם את המחשבות הרצות בראש שלי. רעש ברעש שווה שקט , כמו מינוס במינוס שווה פלוס.  זה מחזיק עשר דקות ואז הסרטים ממשיכים לרוץ , מונולוגים ודיאלוגים על צרכים , חלומות וחששות וברקע הנוף החולף .

אני מדליקה רדיו בפול ווליום ושירים מתקתקים מתבלים את החגיגה המתחוללת בתוכי.

זהו, נחתתי, אמנם אשקלון זה לא זנזיבר אבל יש פה ים .החנתי, הלכתי ,התלבשתי, שמתי אף אדום שתיתי כוס מים ונכנסתי למחלקה.

אמרו לי ש.מ. כבר מזיז את הידיים והרגליים, אז מיהרתי לטיפול נמרץ כדי לראות את הפלא.  נכנסתי לחדר והנה הוא שוכב לו שם, בסה"כ בן שנתיים, הוא הגיע לפני כחודש עם וירוס שתקף את הגוף שלו ושיתק לו את היידים והרגליים. מציאות חדשה בשבילו, רגליים וידיים שנעצרו, פרצופים זרים, חדר עם הרבה רעשים ואביזרים, מסיכות, דקירות ומלא בדיקות ועכשיו מקווים לטוב ובטח עושים עוד כמה דברים שאני לא מבינה בהם כלום.

מוציאה את פינקי בובת כף יד קטנה, וורודה כזאת עם אף דוקר ושיער סומר, פינקי מתחילה לנשק את מ. בכל הגוף, היא מנשקת לו את הידיים והרגליים שאותם הוא לא מזיז בכלל. הוא מסתכל לי בעיניים ומחייך. הוא אפילו לא למד עדיין לדבר, הוא ממלמל ונראה לי שכשהוא יצא מבית החולים הוא ידע לדבר שלוש שפות, עברית, ערבית ורוסית כי כולם מדברים אליו, כולם רוצים ממנו משהו, כולם מחטטים וכולם רוצים שיבריא כבר ויחזור הבייתה.

יש בו משהו אחר באדם הזה שהוא בעצם תינוק, מן שקט פנימי כזה ומתוכו  הוא מצליח באורח מסתורי לשדר לכל מי שנמצא בחדר מן מסר שכזה: "אני יודע שיהיה בסדר, זה רק עניין של זמן, אז רק חכו בסבלנות...".

אני מפריחה בועת סבון לאוויר, מ. מסתכל עלי ומנסה לתפוס אותה, מתמוגג בקטן מעבר למסכת האינהלציה שלו, שאולי גורמת לו לאי נוחות אבל  נראה כי הוא מתעלם ממנה. הבועה רודפת אחרי הרגל והיד שלו והוא מנסה להשיג אותה במבטו. בהתחלה היו אלו קצות האצבעות שפיזזו להן בשקט לעבר הבועה החומקת ואחרי כן כף הרגל זזה, עוד קצת, ממש עוד קצת. במשך כל הזמן הזה, מונח לו על המיטה לפטופ כש.מ. מג'נגל במבטיו ביני, המתרוצצת לבין הממותות התינוקות מעידן הקרח. התעייפתי, אולי גם הוא קצת, הרגשתי שעשיתי יותר מדי ולא עשיתי כלום. נשענתי על מיטת התינוק שלו במבט אבוד כמו כלבלב שאין מי שישחק איתו.                  

אני  מתבוננת בו ומבינה שיש פה מציאות שעוצרת הכל, יש בה שקט, זמן ומנוחה וכל רגע הוא מלא ואין מלפניו ואין מאחוריו.

 

התחלתי להרגיש את זה, זה קצת מוזר, אבל ככה זה מרגיש, אני לא עושה כלום, אני ממש לא עושה כלום. זהו, נדבקתי! הוא הדביק אותי בשקט ובעצירה שלו וכאילו אומר לי:"הכל בסדר, גם לא לזוז, זה בסדר". אז זה לא משנה , הכל פשוט קפא, עצר, הפסיק לזוז.          

                                                                                                     זה בראש שלי, אבל לא רק, כי..הילד הזה, הילד הקטן הזה נתן לי אישור להפסיק, הוא אמר לי שזה בסדר. זה בסדר לעשות כלום מוחלט. וככה במשך כמה דקות פשוט נשענתי על המיטה שלו והבטתי בו, מדי פעם הוא הגניב אלי חיוך ואני אליו בחזרה, שום דבר לא מאולץ רק מבטים, רק חיוכים, רק להיות.

הרפיתי .הדחף המציק לעשות  נעלם.

 

אנחנו מביטים אחד בשנייה. וזהו.

לפתע הרגל של מ. זזה למקום שהיא לא זזה קודם לכן, נוגעת בלפטופ ומכבה את הסרט!  אוי..הוא עומד לבכות! זה ברור הוא רוצה שהסרט ימשיך. צ'יקצ'ק סידרתי והחזרתי את הסרט והוא המשיך לראות. חזרתי לפוזיציית הכלום מתוך מקום בטוח ומוכר יותר ושוב שקט בטוח.

הוא הזיז שוב את הרגל לכיוון המחשב, שוב בטעות, עשיתי קולות של "אוי אוי אוי" ומבט מחייך, מ. מבין מה קורה פה, יש משחק! הוא התחיל לקרב את הרגל שוב ושוב ושוב הפעם בכוונה, כדי שכמעט יגע ואני אעשה את האוי אוי הזה שהוא אוהב. וככל שהאוי אוי שלי גדל כך גם גדל מנעד התנועה של הרגל שלו ממש מבלי שירגיש. וכך גם החיוך והצחוק שלו.

 

הוא נתן לי שוב את המבט המחייך הזה, ושוב כשאני מדובבת אותו בראש שלי, אני שומעת אותו אומר לי: "את רואה, כשמשהו קורה הוא צריך לקרות, לא צריך בכוח".

הסתיים לו יום העבודה.יצאתי מהמחלקה, נכנסתי למטוס הפרטי שלי.

בדרך חזרה אני שמה לב שיש בתוכי מין רוגע פנימי כזה, מן אנרגיה חדשה, תובנה חדשה שהפתיעה אותי, אבל יותר מכל הפתיעה אותי המקור שלה. המורה שלי היום היה ילד בן שנתיים, ילד שיושב לו ללא ניע, והוא הזכיר לי משהו שאני כל יום שוכחת מחדש. מאוד פשוט.

לפעמים כל מה שצריך זה רק לעצור, כל השאר יזוז מעצמו בזמן שלו.

 

באהבה קרן (ג'ונם)

גבעתיים, זנזיבר, אשקלון

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload